ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת אוקספורד מכילה את השברים העתיקים ביותר ששרדו מהברית החדשה – טקסט פפירוס שראשיתו כמעט 2,000 שנה והוא אחת היצירות החשובות ביותר של הנצרות.
עבור ד"ר ג'רמיה ג'ונסטון, שחקר מקרוב את הפפירוס P64, היותו אחד מהאנשים הבודדים המורשים להחזיק קטעי תנ"ך היסטוריים בידיהם היא "החוויה המרשימה ביותר בצד הזה של גן עדן", כותב ה"דיילי מייל". השברים עצמם הם חלקים זעירים ושבריריים, שהוחשכו על ידי הזמן, אבל הם עדיין משמרים חלקים מבשורת מתי, כולל ארבע אמרות של ישו, קטעים מרכזיים מהסעודה האחרונה ובגידתו של יהודה.
במהלך ביקור בספרייה הישנה של מכללת מגדלן, הייתה לד"ר ג'ונסטון הזדמנות נדירה להחזיק שלושה שברים בידיו, עטופים במסגרת פשוטה, חוויה שתיאר בראיון ל"דיילי מייל" כמשנה חיים.
"הם ממש הוצאו ממה שנראה כמו קופסת נעליים, אפילו לא בתצוגה, ותמיד רציתי להסתכל על אחד החפצים הנוצריים היקרים ביותר על פני כדור הארץ", אמר, ונזכר באופי הכמעט מופרך של המפגש. "החזקתי את השבר הזה ביד והבנתי שהוא בן 2,000 שנה, כשהבנתי שזה נכון, ושמאזן האמת נוטה לטובת הנצרות, הפך עבורי לשינוי".
ה"דיילי מייל" כותב: קטעים אלה מכילים 24 שורות של טקסט מתיו 26, במיוחד פסוקים 23 ו-31, המתוארכים לפחות למאה הראשונה לספירה, ומספקים תובנה יוצאת דופן לגבי העדויות הכתובות המוקדמות ביותר של דברי ישוע.
יחד עם קטעים אחרים מהברית החדשה המוקדמת, פפירוס P64 הוא גם הדוגמה הידועה ביותר לקודקס – ספר עם דפים בודדים במקום מגילות מסורתיות, המדגיש שינוי עמוק באופן שבו הנוצרים הקדומים הקליטו ושימרו את הטקסטים הקדושים שלהם, מציין ה-Daily Mail.
לפרגמנטים הללו יש רלוונטיות ישירה לוויכוח של ימינו על דיוקן של הבשורות המועברות ומספקים ראיות מוחשיות לכך שהנוצרים הקדומים שמרו על הטקסטים הללו הרבה יותר זמן ממה שמבקרים טוענים לעתים קרובות. הקצוות המרופטים של הספר ודיו הדהוי מרמזים שסיפורו של ישו נכתב מוקדם יותר ממה שספקנים מודים לפעמים.
"זה מזכיר לי שישוע מת על החטאים שלי כדי שאוכל לקבל סליחה. והנה אני מחזיק את השבר הזה ביד", אמר ג'ונסטון, שעומד להוציא את ספרו החדש, "תגליותיו של ישו". "זה עצר לי את הנשימה", הוא הוסיף, ותיאר את המשמעות העצומה שיש לקטעים המסוימים האלה כחלק ממה שהנוצרים מכנים מילות הפתיחה, במקרה הזה המילים שהובילו לסעודה האחרונה ולצליבתו של ישו.
שברים אלה ניתנו לאוניברסיטה על ידי צ'ארלס בוספילד היוליט בשנת 1901. היוליט, בוגר מגדלן שהפך למיסיונר, עבד בלוקסור, מצרים, כאשר קיבל את המסמכים. איך הוא השיג אותם לא ידוע, וכך גם מקורם, ציין ה"דיילי מייל".
ד"ר ג'ונסטון הסביר שקטעי P64 תוארכו אך ורק בשיטות קלאסיות, כלומר מדענים השוו את כתב ידו של הסופר עם אלפי מסמכים חילוניים מתוארכים אחרים שנמצאו במצרים ששרדו מאותו תקופה. הוא מסביר שמאחר שהכל נכתב ביד לפני המצאת הדפוס, השוואות כתב יד אלו, כמו גם העובדה שהקטע נכתב על גבי פפירוס ולא על קלף מאוחר, ועוצב כקודקס עם כתובות משני הצדדים, אפשרו למומחים לתארכו לסוף המאה השנייה לספירה. משמעות הדבר היא שייתכן שהם נכתבו "מאה שלמה" לאחר צליבתו של ישו, שלדעת חוקרים רבים התרחשה בשנת 33 לספירה.
עם זאת, כמה מומחים, כמו הארכיאולוג הגרמני קרסטן פיטר טיידה, טוענים שראיות דומות מצביעות על תאריך מוקדם עוד יותר למקור הטקסטים – המאה הראשונה לספירה, בסביבות שנת 70 לספירה, כותב ה"דיילי מייל".
בתקופתו כפוסט דוקטורט באוקספורד, זכה ד"ר ג'ונסטון לגישה חסרת תקדים לכתבי יד תנ"כיים נדירים בספריית בודליאן, וקיבל כרטיס ספרייה מקטגוריה A המאפשר גישה מלאה לאוספים מיוחדים. הוא מאמין שיש ראיות רבות להראות שהנוצרים הראשונים היו מחויבים לשמר את הבשורה במדויק, ופפירי מכללת מגדלן מעידים על מאמצים אלה.
